קרה לכם פעם שראיתם מקום שהיה פעם מלא חיים ושמחה, ופתאום הוא עזוב ושקט לגמרי? ככה בדיוק הרגישו בני ישראל. הם הסתכלו סביבם, ראו חורבן גדול, והיו בטוחים שהמקום יישאר ריק ועצוב לנצח, בלי אנשים ובלי חיות.
כשהם מסתכלים על ירושלים, שנקראת בַּמָּקוֹם־הַזֶּה, ואומרים עליה שהיא חָרֵב, הם מתכוונים לומר שהבתים והבניינים שבה נהרסו. אבל הנביא מתאר מצב אפילו יותר קשה בחוץ, בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם, כלומר ברחובות ובשטחים הרחבים שמאחורי הבתים. על המקומות האלה נאמר שהם הַנְּשַׁמּוֹת, כלומר שהם בשממה מוחלטת. שממה היא מצב הרבה יותר עצוב מסתם בניין הרוס, כי המשמעות היא שהארץ לגמרי עזובה, ואין בה אפילו אדם אחד שגר שם או עובר אורח שרק חולף בדרך.
אבל דווקא בתוך כל הייאוש העמוק הזה, מגיעה נבואה מיוחדת של נחמה, שנועדה להבטיח להם שהשקט העצוב והריקנות הזו לא יישארו ככה לתמיד.