קרה לכם פעם שחברים שכנעו אתכם לעשות משהו שידעתם שהוא לא נכון, ובסוף אתם אלה שהסתבכתם? זה בדיוק מה שקרה למלך צדקיהו ברגעים העצובים של חורבן ירושלים. כׇל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בְּבֵית מֶלֶךְ־יְהוּדָה, כלומר נשות משפחת המלוכה שחיו בארמון, נלקחות אל שרי מלך בבל.
בזמן שהן יוצאות מהארמון, וְהֵנָּה אֹמְרֹת דברים על המלך צדקיהו ומעבירות עליו ביקורת. הן אומרות לו: הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ. הכוונה היא שהשרים ונביאי השקר שהקיפו את המלך פיתו אותו ולחצו עליו לא להיכנע לבבל. צדקיהו ידע בתוך תוכו שהכניעה היא הדבר הנכון לעשות, אבל לא היה לו מספיק אומץ לעמוד מול הלחץ שלהם, והם הצליחו לגרור אותו אחרי הטעות שלהם.
כדי לתאר את המצב העצוב שבו המלך נמצא עכשיו, הנשים משתמשות בציור מיוחד ואומרות: הׇטְבְּעוּ בַבֹּץ רַגְלֶךָ נָסֹגוּ אָחוֹר. המילה בַבֹּץ מתארת אדמה רטובה, דביקה וסמיכה שקשה מאוד לצאת ממנה. הנשים בעצם מסבירות למלך שהיועצים שלו הם אלה שהכניסו אותו לתוך בוץ עמוק ולצרה גדולה, אבל ברגע האמת, כשהוא היה צריך אותם, הם נָסֹגוּ אָחוֹר. הם פשוט התרחקו, הלכו לאחור והשאירו אותו להתמודד עם הכל לגמרי לבד.