תארתם לעצמכם פעם שני דברים שנראים בדיוק אותו הדבר, אבל לכל אחד מהם יש תפקיד שונה לגמרי? ביום הכיפורים בבית המקדש היה טקס מיוחד עם שני תיישים, שנקראים שעירים, שהיו זהים לחלוטין. הכהן הגדול היה עורך הגרלה כדי לקבוע את התפקיד של כל אחד מהם. כאשר נאמר על השעיר השני אשר עלה עליו הגורל, הכוונה היא שהכהן הוציא מהקלפי פתק שעליו כתוב שהוא מיועד לעזאזל, והניח את הפתק ממש על גופו של השעיר.
בזמן שהשעיר הראשון נשאר בתוך המקדש, השעיר השני יעמד חי. כלומר, אנשים אחרים מעמידים אותו לפני ה' כשהוא עדיין בחיים, כדי שאפשר יהיה לעשות את השלב הבא: לכפר עליו. בדרך כלל, כפרה במקדש נעשית בדרכים אחרות, אבל כאן הכפרה נעשית בעודו בחיים ובעזרת מילים בלבד. הכהן הגדול סומך את שתי ידיו על השעיר, מתוודה, וכך הוא מעביר את כל החטאים והמעשים הלא טובים של העם אל השעיר.
אחרי שהחטאים הועברו אליו, הכהן מצווה לשלח אתו. המילה הזו מלמדת אותנו שבסופו של דבר משלחים רק שעיר אחד ויחיד, גם אם קרו תקלות במהלך העבודה והיו צריכים להביא זוגות נוספים של שעירים. לאן הוא נשלח? לעזאזל המדברה. השעיר נלקח על ידי שליח מיוחד אל מקום רחוק, הררי, תלול ושומם מאוד. התורה מדגישה שהוא נשלח לאזור מדברי כדי ללמד שהחובה הזו קיימת בכל דור, לא משנה היכן ממוקם בית המקדש. למרות שהשעיר עמד חי בתחילת הטקס, הוא נשלח אל הצוק המרוחק כדי לסיים שם את חייו, וכך הוא לוקח ומרחיק מעם ישראל את כל החטאים.