יצא לכם פעם להרגיש שאתם צריכים רגע שקט ופרטי לגמרי, בלי שאף אחד יסתכל או יפריע? ביום הכיפורים, כשהכהן הגדול נכנס אל קודש הקודשים, זהו הרגע הכי קרוב ומיוחד בינו לבין ה'. בגלל שהרגע הזה דורש ריכוז עצום, הכהן חייב להיות לגמרי לבד. לכן, וְכׇל־אָדָם לא יכול להיות שם איתו. ההרחקה הזו נועדה כדי שאף אחד לא יציץ פנימה בטעות, וכדי שהכהן לא יוסח מן העבודה הרגישה שלו.
האיסור להיות בְּאֹהֶל מוֹעֵד אומר שאפילו לכהנים הרגילים אסור להיכנס לתוך מבנה המקדש באותו זמן, אלא מותר להם לעמוד רק בחוץ בחצר. המילה בַּקֹּדֶשׁ מזכירה לנו שהכלל הזה היה נכון לא רק לאוהל המשכן שהיה במדבר, אלא גם לבית המקדש לדורות. הכהן נשאר לבדו בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר עַד צֵאתוֹ, כלומר לאורך כל זמן העבודה, מרגע הכניסה ועד ליציאה המוחלטת שלו החוצה.
בזמן הזה, הכהן מבקש סליחה בסדר מאוד מדויק: וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כׇּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל. קודם כל הוא מבקש כפרה על עצמו, אחר כך על משפחתו, ורק בסוף על כל עם ישראל. ההיגיון כאן פשוט וחכם: לפני שאדם יכול לעזור ולבקש סליחה בשביל אנשים אחרים, הוא צריך קודם כל להיות נקי וזכאי בעצמו.