יצא לכם פעם להרגיש שעשיתם טעות וממש רציתם לקחת אותה ולזרוק אותה רחוק רחוק, כדי להתחיל הכול מחדש? ביום הכיפורים בבית המקדש התרחש רגע מיוחד ומרגש בדיוק כזה. הכהן הגדול ניגש אל תיש הנקרא שעיר, ומניח את שְׁתֵּ֣י יָדָ֗ו על ראשו. התורה מדגישה שהוא משתמש בשתי הידיים כדי ללמד אותנו שהוא נשען עליו בכל הכוח שלו, כשכף יד ימין מונחת על גבי יד שמאל. הפעולה הזו נעשית כשהשעיר הַחַי֒, כלומר בעודו בחיים. השעיר החי מזכיר לנו את היצר העקשן שלנו, שלפעמים גורם לנו לא להקשיב לחוקים של ה׳, ועליו אנחנו רוצים לבקש סליחה.
בזמן שהכהן נשען על השעיר, הוא מתוודה ומזכיר את המעשים הלא טובים של עם ישראל. הוא מזכיר שלושה סוגים של מעשים: חַטֹּאתָ֑ם שהן טעויות שעשינו בלי לשים לב, עֲוֺנֹת֙ שהם דברים רעים שעשינו בכוונה, ופִּשְׁעֵיהֶ֖ם שהם מעשים שעשינו ממש מתוך מרד כדי להכעיס. הכהן מבקש מה׳ שיתייחס אפילו למעשים החמורים והקשים ביותר שלנו כאילו היו רק טעות קטנה שעשינו בשוגג.
כשהכהן מתוודה, התורה אומרת וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר. הרי אי אפשר באמת לקחת חטאים בידיים ולהניח אותם במקום אחר, כי חטא הוא לא חפץ מוחשי. הכוונה היא שבאופן סמלי, בזכות הווידוי, העם משתחרר מהמעשים הלא טובים והם עוברים אל השעיר.
בשלב האחרון, התורה אומרת וְשִׁלַּ֛ח בְּיַד־אִ֥ישׁ עִתִּ֖י הַמִּדְבָּֽרָה. הכהן מוסר את השעיר, יחד עם העוונות שעליו, לידי אִ֥ישׁ. המשימה הזו יכולה להיעשות על ידי כל אדם, ואין חובה שהוא יהיה כהן. האדם הזה נקרא עִתִּ֖י מהמילה 'עת' שפירושה זמן, כי הוא הוכן ונבחר לתפקיד החשוב הזה מראש, עוד מהיום הקודם. אותו איש לוקח את השעיר אל הַמִּדְבָּֽרָה, למקום שומם וריק מאדם. השילוח למדבר מסמל שאנחנו מרחיקים מאיתנו את כל החטאים שלנו למקום שבו לא יזכרו אותם יותר, הרחק מסביבה של קדושה, כדי שנוכל לפתוח דף חדש ונקי.