יצא לכם פעם להרגיש עצב כל כך גדול, עד שממש קשה להכיל אותו? בעולם העתיק, כשאנשים הרגישו צער עמוק על אדם קרוב שהלך לעולמו, הם היו לפעמים שורטים ופוגעים בגוף שלהם מתוך כאב. התורה מלמדת אותנו דרך אחרת לגמרי ואוסרת עלינו לעשות וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ. המילה וְשֶׂרֶט מתארת שריטה של העור, והמילה לָנֶפֶשׁ מסבירה שהאיסור הוא דווקא כשעושים זאת בגלל צער על אדם שמת. התורה מסבירה לנו שהגוף שלנו הוא כמו נרתיק ששומר על הנפש, והוא שייך לבורא. לכן, גם כשעצובים מאוד, אסור לנו להשחית או לפגוע בו.
בהמשך, התורה אוסרת לעשות וּכְתֹבֶת קַעֲקַע. מדובר על סימן שעושים על ידי צבע ודקירות קטנות בעור, כך שהוא שוקע פנימה, נשאר לתמיד ולא נמחק. בעבר, עובדי אלילים היו מסמנים כך את עצמם כדי להראות שהם שייכים לאליל מסוים, או כדי לסמן עבדים. אבל אנחנו מאמינים שהגוף שלנו נברא בצלם ה', והוא יקר וחשוב בדיוק כפי שהוא, בלי שום חותמות או סימנים.
בסוף הדברים מופיעות המילים אֲנִי ה'. המילים האלו מזכירות לנו שה' הוא מלך העולם והוא מלא ברחמים. גם אם לפעמים אנחנו חווים פרידה עצובה ולא מבינים למה דברים קורים, אנחנו זוכרים שהחיים ניתנו לנו מה', סומכים עליו, ושומרים על הגוף המופלא שהוא ברא עבורנו.