תארו לעצמכם שאתם מוזמנים לסעודה מיוחדת וחשובה, סעודה שבה אתם זוכים לאכול ממש מתוך השולחן של ה'. כך בדיוק הרגיש מי שהביא קורבן. ברגע שהחלקים המיועדים למזבח הוקרבו, בשר הקורבן הפך לקדוש. אבל לקדושה הזו יש כללים, ויש זמן מוגדר ונוקשה שבו מותר לאכול את הבשר.
אם אדם מחליט לאכול מהבשר לאחר שעבר הזמן המותר, הוא עושה מעשה חמור מאוד. התורה משתמשת במילה וְאֹכְלָיו בלשון רבים, כדי ללמד אותנו שכל אדם ואדם שיאכל מהבשר שנשאר יישא באחריות מלאה על החטא שלו. הסיבה לחומרה של המעשה כתובה במילים כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל. משמעות המילה חִלֵּל היא להפוך משהו קדוש למשהו רגיל של יום חול. בשר רגיל אפשר לאכול ימים רבים כל עוד הוא לא התקלקל, אבל בשר קורבן הוא קדוש. מי שאוכל אותו מחוץ לזמן רק כדי להשביע את הרעב שלו, מתנהג אליו כמו אל שאריות רגילות של אוכל, ובכך הוא מבזה את הקדושה של ה'.
על המעשה הזה מקבלים עונש חמור שנקרא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. אולי תשאלו את עצמכם, למה העונש על אכילת בשר קורבן שעבר זמנו חמור כל כך, אפילו יותר מאכילת אוכל לא כשר? התשובה קשורה לכוח של הקדושה. בשר הקורבן היה בדרגת קדושה גבוהה מאוד. ברגע שהזמן שהוקצב לאכילה מסתיים, הקדושה הגדולה מסתלקת ממנו. בעולם הרוחני, כוחות שליליים של טומאה תמיד מנסים להיתפס דווקא במקומות שבהם הייתה קדושה גדולה. לכן, ברגע שהקדושה עוזבת, נכנסת לבשר באופן מיידי טומאה חזקה ועוצמתית הרבה יותר מסתם אוכל אסור, והטומאה החריפה הזו היא שפוגעת בנפש של האדם שאוכל אותו.