שמתם לב פעם כמה משמח לסיים משימה גדולה שעבדתם עליה המון זמן? כך הרגישו החקלאים כשאספו את כל התבואה שלהם מהשדה. אבל התורה מלמדת אותנו שחג הסוכות הוא הרבה יותר מסתם חגיגה של סוף עונת החקלאות. זהו זמן מיוחד שמראה את הקשר החזק והאהבה שלנו לה'.
כשהתורה אומרת וְחַגֹּתֶם, היא לא רק מבקשת שנסמן את התאריך בלוח השנה. המילה הזו קוראת לנו לשמוח באמת, לרקוד ולהראות כמה אנחנו אוהבים את ה'. הצירוף חַג לַה' מזכיר לנו שבימי בית המקדש היו מביאים קורבנות מיוחדים מתוך כוונה טהורה לשמח את ה'.
אולי תשאלו את עצמכם, מתי בדיוק היו מביאים את הקורבן הזה? התורה משתמשת במילה אֹתוֹ כדי ללמד שהחובה העיקרית היא ביום הראשון של החג. אבל ה' תמיד נותן לנו הזדמנות נוספת, ולכן כתוב גם שִׁבְעַת יָמִים. זה אומר שאם מישהו לא הספיק להביא את הקורבן ביום הראשון, הוא יכול להשלים את זה במהלך שאר ימי החג. המילה בַּשָּׁנָה באה להדגיש שאת ההשלמה הזו אפשר לעשות רק באותה שנה, ולא לדחות אותה לחג הסוכות של השנה הבאה.
לפעמים אפשר לטעות ולחשוב שאם אין לנו שדה, או שאין לנו כרגע בית מקדש, אז אולי לא צריך לחגוג. לכן התורה אומרת שזו חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, כלומר חובה נצחית לתמיד. גם כשעם ישראל נמצא רחוק מהארץ, אנחנו יושבים בסוכה ושמחים. השמחה הזו מגיעה כי אנחנו מרגישים שניצחנו במשפט של ראש השנה, וכי הסוכה מזכירה לנו את ענני הכבוד ששמרו על בני ישראל כשיצאו ממצרים. היא גם מזכירה לנו שהעולם הזה הוא זמני, ואנחנו מצפים לגאולה.
עצרתם פעם לחשוב למה אנחנו חוגגים את סוכות דווקא בסתיו? הרי בני ישראל יצאו ממצרים באביב, בחודש ניסן! התורה קובעת שהחג חייב להיות דווקא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי כדי להוכיח לכולם שאנחנו יושבים בסוכה רק בגלל שה' ציווה עלינו. באביב מזג האוויר נעים, וזה טבעי וכיף לצאת לשבת בחוץ. אבל בחודש השביעי, כשמתחיל להיות קר וכולם ממהרים להיכנס לבתים החמים שלהם, אנחנו דווקא יוצאים החוצה לסוכה. כך כולם רואים שאנחנו עושים זאת אך ורק כדי לקיים את המצווה.
בסוף, המילים תָּחֹגּוּ אֹתוֹ באות ללמד אותנו שאנחנו חוגגים אך ורק את ימי החג עצמם, ולא את כל שאר הימים של החודש.