יצא לכם פעם לחשוב מה קורה כשמישהו פוגע בחבר שלו וגורם לו לפציעה, ואיך בכלל אפשר לתקן דבר כזה? התורה משתמשת במילה שֶׁבֶר כדי לתאר כל סוג של מכה או פציעה בגוף, ומביאה דוגמאות של איברים שנפגעים הרבה פעמים, כמו עַיִן או שֵׁן. כשקוראים את המילים האלה, אפשר לחשוב בטעות שאם מישהו פגע בעין של חברו, צריך לפגוע בעין שלו בחזרה. אבל האמת היא שזה בכלל לא אפשרי ולא הגיוני. הרי אי אפשר לתת מכה בחזרה בדיוק באותו הכוח, ומה נעשה אם מי שנתן את המכה הוא בעצמו אדם עיוור?
לכן, הכוונה האמיתית היא שהפוגע צריך לשלם כסף כדי לפצות את הנפגע. התורה רומזת לנו על כך כשהיא אומרת כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. פעולה של נתינה מתאימה למשהו שאפשר להעביר מיד ליד, כמו תשלום כספי. בית הדין בודק כמה כסף הנפגע הפסיד בגלל הפציעה, וזה נלמד מהמילה בָּאָדָם, שמרמזת שבודקים את הערך של האדם כאילו היה עובד שצריך להרוויח כסף. הפוגע צריך לשלם לא רק על הנזק עצמו, אלא גם על הכאב, על הטיפול הרפואי, על הימים שהנפגע לא יכול היה ללכת לעבודה, ועל הבושה שנגרמה לו.
אז למה התורה לא כתבה פשוט שצריך לשלם כסף וזהו? הסיבה היא שהתורה רוצה ללמד אותנו עד כמה זה חמור לפגוע באדם אחר. אם היה כתוב רק שצריך לשלם, הפוגע היה עלול לחשוב שברגע שהוא נותן את הכסף, הוא סיים את תפקידו והוא נקי לגמרי מאשמה. הניסוח החזק של התורה מזכיר לפוגע שבאמת היה מגיע לו לקבל עונש חמור על מה שעשה, ולכן הכסף לבדו לא מספיק. הוא חייב להבין את חומרת המעשה ולבקש סליחה אמיתית מהאדם שהוא פגע בו.