קרה לכם פעם שהרגשתם שמישהו מסכים איתכם ומבטיח לכם משהו, אבל העיניים שלו אומרות משהו אחר לגמרי? זה בדיוק מה שקרה לירמיהו הנביא כשהוא עמד מול העם. בימים המיוחדים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, העם היה מבוהל מאוד בגלל אירועים קשים שהתרחשו בארץ. מתוך הפחד הזה, הם פנו לירמיהו וביקשו באמת ובתמים שישאל את ה' מה עליהם לעשות. אבל ברגע שימי התשובה עברו, הפחד מפני האויבים השתלט עליהם שוב. בנוסף, הם חששו להישאר בארץ ישראל כי הם ידעו ששם ה' משגיח עליהם מקרוב מאוד וכל מעשה רע מביא איתו תוצאה. לכן, הם חשבו שאם יברחו למצרים, הם יהיו רחוקים מההשגחה של ה' ויוכלו לחיות בשקט.
ירמיהו מסתכל עליהם, קורא את מה שבלב שלהם ומבין שהם כבר החליטו לא להקשיב לציווי של ה' שאומר אַל־תָּבֹאוּ מִצְרָיִם. הם בעצם רימו גם אותו וגם את עצמם. בשלב הזה, ירמיהו מבין שהוא חייב להזהיר אותם בצורה רשמית. הוא משתמש במילה הַעִידֹתִי, שמשמעותה לתת אזהרה ברורה וחמורה, ממש כמו שעושים מול עדים כדי שאי אפשר יהיה להכחיש אחר כך. הוא עושה את זה כדי להעביר אליהם את האחריות המלאה למעשים שלהם. מעכשיו, הם לא יוכלו להגיד שהם לא ידעו. אם הם יחליטו לרדת למצרים, זה יהיה מרד מתוך כוונה מלאה. בסוף דבריו, ירמיהו אומר להם יָדֹעַ תֵּדְעוּ. הוא מתכוון לעתיד ומבהיר להם דבר חשוב: כאשר הם יהיו במצרים ויגיעו אליהם צרות, הם ייזכרו בדיוק באותו היום, וידעו בוודאות מוחלטת שהנביא הזהיר אותם מראש ואמר להם בדיוק מה עומד לקרות.