קרה לכם פעם שהשקעתם המון מאמץ ועזרתם למישהו, אבל בסוף הרגשתם שאתם מקבלים רק את החלק הקשה ולא את השכר שקיוויתם לו? זה בדיוק מה שהרגיש ברוך בן נריה. ברוך היה הסופר הנאמן של ירמיהו הנביא. הוא עמד לצידו, כתב את כל הנבואות הקשות, וספג יחס לא נעים מהעם שכעס על הנבואות האלה.
ברוך פונה אל ה' ומשתף בתסכול שלו. הוא אומר שה' יָסַף, כלומר הוסיף לו, יָגוֹן עַל מַכְאוֹבִי. המכאוב והצער הרגילים שלו היו היחס המעליב שקיבל מהעם בגלל שהיה קרוב לירמיהו. על זה נוסף לו יגון ועצב חדש, כי ברגע שהוא ישב וכתב את הנבואות על המגילה, כל הדברים הקשים שעמדו לקרות הפכו פתאום למוחשיים ואמיתיים מאוד עבורו.
ברוך ממשיך ומשתף שיָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי, כלומר הוא עייף לגמרי, גם בגוף וגם בנפש, מרוב דאגות ואנחות על העתיד של העם. אבל הדבר שהכי כאב לו מופיע במילים וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי. המילה מנוחה כאן מתארת נבואה וקשר מיוחד עם ה'. ברוך שאל את עצמו שאלה כואבת: הרי יהושע עזר למשה וזכה להיות נביא, ואלישע עזר לאליהו וזכה גם הוא להיות נביא. אז למה אני, שעוזר לירמיהו וסובל כל כך הרבה, לא זוכה לקבל נבואה בעצמי?
התשובה העצובה היא שנביא מקבל את הנבואה שלו בזכות המעשים הטובים של העם. מכיוון שבאותו זמן עם ישראל לא התנהג כמו שצריך ועמד לפני תקופה קשה, לא הייתה להם מספיק זכות כדי שברוך יזכה לקבל נבואה משלו.