יצא לכם פעם לחשוב איפה אנחנו לומדים בפעם הראשונה איך להתנהג ולכבד? המקום הראשון שבו אנחנו לומדים את זה הוא המשפחה שלנו. בבית אנחנו לומדים להקשיב להורים, ומתוך כך אנחנו לומדים גם להכיר את ה' שנתן לנו את החיים.
התורה פותחת את ההדרכה הזו במילה אִישׁ, אבל מיד אחר כך משתמשת במילה תִּירָאוּ בלשון רבים. השינוי הזה בא ללמד אותנו שהמצווה שייכת גם לבנים וגם לבנות בדיוק אותו הדבר. בדרך כלל, ילדים נוטים לחשוש קצת יותר מהאבא כי הוא זה שמחנך אותם, ומרגישים בנוח יותר עם האמא כי היא מרגיעה ומפייסת. לכן, התורה כותבת כאן אִמּוֹ וְאָבִיו, ומקדימה את האמא לאבא, כדי לאזן אותנו וללמד שצריך להרגיש יראת כבוד כלפי שניהם באותה המידה.
ומהי בעצם אותה יראה שהמילה תִּירָאוּ מבקשת מאיתנו? לא מדובר על פחד, אלא על כבוד עמוק וזהירות. זה אומר שלא יושבים במקום הקבוע של אבא או אמא, לא קופצים ומדברים במקומם ולא אומרים להם שהם טועים בצורה לא מכובדת. גם כשעוזרים להם ומביאים להם משהו שהם צריכים, חשוב לעשות זאת בנימוס ולא בזלזול.
בהמשך מופיעות המילים וְאֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וזה נשמע קצת מפתיע, כי מה הקשר בין כיבוד הורים לשמירת שבת? התורה באה ללמד אותנו כלל חשוב: אם הורה מבקש מהילד שלו לעשות משהו שאסור, כמו לחלל שבת, לילד אסור להקשיב לו. הסיבה לכך מופיעה מיד בסוף: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. גם הילדים וגם ההורים חייבים בכבודו של ה', והוא זה שנתן להורים את הסמכות שלהם. כשאנחנו לומדים לוותר על הרצון שלנו כדי לכבד את ההורים, אנחנו בעצם מתאמנים ומכינים את עצמנו לדבר הגדול באמת, לכבד את ה' שברא את העולם כולו.