חשבתם פעם למה ה׳ נתן לנו כל כך הרבה חוקים שמבדילים אותנו מעמים אחרים? כשבני ישראל עמדו להיכנס לארץ ישראל, ה׳ הזהיר אותם לא להעתיק את ההתנהגות של העמים הכנענים שחיו שם. אצל אותם עמים היו כל מיני מנהגים שהם ההפך מהדרך של התורה, ואחד מהם היה ששני גברים נמצאים יחד כמו בעל ואישה. התורה אוסרת על כך לחלוטין.
כאשר התורה כותבת אִישׁ, היא מתכוונת לאדם בוגר שיזם את המעשה. אבל כשהיא משתמשת במילה זָכָר, הכוונה היא לכל בן, כדי ללמד שהאיסור קיים בכל מצב. המילה הקטנה אֶת באה ללמד אותנו על השתתפות מלאה מתוך רצון, ומראה שהאזהרה חלה על שני הצדדים.
בסוף, המילים תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מלמדות אותנו כלל חשוב על אחריות משותפת. אם שני אנשים מחליטים יחד, מתוך בחירה חופשית, לעשות מעשה שה׳ אסר, שניהם נושאים באותה אחריות ושניהם מקבלים עונש חמור. עצם ההסכמה שלהם להשתתף במעשה כזה היא מרידה בה׳. לעומת זאת, אם מישהו היה אנוס, כלומר הכריחו אותו והוא לא עשה זאת מרצונו, הוא פטור לגמרי. ה׳ קורא למעשה הזה "תועבה" כדי להרחיק אותנו מהמנהגים הרעים של הגויים, ולשמור על העם שלנו קדוש, טהור ומיוחד.