ויקרא, פרק כ׳, פסוק ט״ו

שאלתם את עצמכם פעם מה קורה כשמישהו בוחר להשתמש בבעל חיים כדי לעשות מעשה רע שנוגד את כל חוקי הטבע? המילה ואיש מלמדת אותנו שמדובר באדם מבוגר שכבר אחראי למעשיו, ולא בילד קטן. כשהתורה ממשיכה ואומרת אשר יתן שכבתו, היא מדגישה שהאדם הוא הצד שיוזם ובוחר לעשות את המעשה האסור והלא טבעי הזה. המילה בבהמה כוללת כאן כל בעל חיים, בין אם הוא גדול ובין אם הוא קטן. על המעשה הזה האדם מקבל עונש כבד, והתורה כותבת מות יומת בלשון יחיד. הסיבה שזה נכתב ביחיד היא כדי להפריד בין העונש של האדם לעונש של בעל החיים, כי אי אפשר להשוות בין אדם שיש לו שכל ובחירה לבין יצור שאין לו דעת. אבל כאן עולה שאלה גדולה, כשהתורה מצווה ואת הבהמה תהרגו, למה בעצם בעל החיים נענש? הרי אין לו שכל והוא לא אשם! התשובה היא שכדי למחוק את הבושה של האדם ולהעלים את זכר החטא, צריך להרחיק גם את בעל החיים. כך אנשים לא יעברו בשוק, יצביעו על בעל החיים ויגידו שבגללו אותו אדם חטא ונענש. מתוך ההסבר הזה אנחנו לומדים שני מסרים מוסריים עצומים. הראשון הוא שאם בעל חיים, שבכלל לא יודע להבדיל בין טוב לרע, מורחק מהעולם רק בגלל שדרכו אדם נכשל, ברור שאדם בעל שכל שגורם לחבר שלו לעשות מעשה רע צריך לקחת על כך אחריות כבדה מאוד. המסר השני מלמד אותנו על החשיבות של כבוד האדם, אם ה׳ דואג אפילו לכבודם של אנשים שחטאו, ומונע מאחרים להזכיר את הבושה שלהם, בטוח שהוא דואג ושומר על כבודם של אנשים טובים שמרבים שלום בעולם.