ויקרא, פרק כ׳, פסוק ד׳

קרה לכם פעם שראיתם מישהו עושה מעשה ממש לא טוב, וכולם מסביב פשוט שתקו ועשו כאילו הם לא רואים? בתקופת התנ"ך הייתה עבודה זרה איומה, שבה אנשים עשו מעשים רעים וקשים מאוד לילדים שלהם. התורה מזהירה אותנו מפני מצב שבו עַם הָאָרֶץ, כלומר האנשים החשובים והשופטים, עוצמים אֶת עֵינֵיהֶם. הם רואים את הפשע החמור, אבל בוחרים להתעלם ולא לעשות כלום. התורה כותבת פעמיים הַעְלֵם יַעְלִימוּ כדי ללמד אותנו על תהליך מסוכן מאוד. אי אפשר להתעלם רק פעם אחת. אם השופטים מוותרים לאדם אחד ומעלימים עין מהמעשה שלו, לאט לאט הם יתחילו להתעלם מעוד ועוד פשעים, וכל החברה תתקלקל. הזמן הכי חשוב לעצור את המעשה הרע הוא בדיוק ברגע שהוא קורה, בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ, ממש באותו רגע שהאדם מנסה לפגוע בילד שלו. אם הציבור שותק דווקא בחלון הזמן הזה ולא עוצר אותו, זהו אסון. וכאשר בית המשפט מחליט לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ, כלומר לא להעניש את הפושע כמו שמגיע לו, הצדק לא נעלם. ה׳ רואה הכל. כשהשופטים ובני האדם לא עושים את התפקיד שלהם, ה׳ בעצמו מתערב ומעניש גם את מי שעשה את המעשה הרע, וגם את כל מי שעמד מהצד, שתק ועזר לו להסתיר את הפשע.