ויקרא, פרק כ״ב, פסוק ט׳

תארו לעצמכם שמישהו נותן לכם לשמור על פיקדון יקר וחשוב במיוחד, איך הייתם מתנהגים איתו? הכהנים קיבלו מה׳ מתנה מיוחדת וקדושה שנקראת תרומה. האוכל הזה נועד לעזור להם ללמוד תורה ולעבוד בבית המקדש בנחת, אבל בגלל שהוא כל כך קדוש, צריך להתנהג איתו בזהירות רבה. לכן ה׳ מזהיר את הכהנים וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי, כלומר, עליהם לשמור על קדושת התרומה ולא לאכול אותה כשהגוף שלהם טמא. המילה עָלָיו מזכירה לנו שהאזהרה הזו מתייחסת אל האוכל הקדוש עצמו. אם כהן מזלזל ואוכל את התרומה הטהורה בזמן שהוא עצמו טמא, הוא בעצם פוגע בקדושה שלה, כמו שכתוב כִּי יְחַלְּלֻהוּ, שפירושו שהוא מחלל ומוריד את הקדושה של האוכל. במקרה כזה, העונש שלו לא ניתן על ידי שופטים רגילים, אלא כמו שכתוב וּמֵתוּ בּוֹ, זהו עונש חמור שמגיע ישירות מהשמיים על עצם מעשה האכילה האסור. בסוף הדברים נאמר אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשָׁם, כדי להסביר למה כל זה כל כך חשוב: ה׳ הוא זה שנתן את הקדושה לאוכל הזה ברגע שעם ישראל תרם אותו, ולכן הוא גם זה שדואג שהכהנים יתייחסו אליו בכבוד הראוי ובטהרה.