תארו לעצמכם שהייתם כלואים זמן רב, ופתאום המלך משחרר אתכם ומבטיח לכם מתנה נפלאה בעוד כמה שבועות. האם לא הייתם סופרים כל יום מרוב התרגשות? זה בדיוק מה שקורה בתקופה שבין חג הפסח, שבו יצאנו לחופש, לבין חג השבועות, שבו קיבלנו את התורה. התורה אומרת לנו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם. המצווה לספור את הימים היא משימה אישית של כל אחד ואחת. באביב, החקלאים עובדים קשה מאוד בשדות, ואם כל אחד יספור בעצמו, אף אחד לא ישכח לעלות לירושלים לחג השבועות. המילה לָכֶם גם מלמדת שהספירה היא לטובתנו. זהו זמן שבו אנחנו מנקים ומצחצחים את הלב שלנו, ממש כמו אבן ספיר נוצצת, כדי להיות מוכנים לקבל את התורה.
מתי מתחילים? מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת. הכוונה היא לא ליום שבת הרגיל, אלא ליום שאחרי החג הראשון של פסח, שהוא יום מנוחה שבו שובתים ממלאכה. מתחילים לספור מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה. ביום הזה הביאו לבית המקדש מנחה משעורים, שהן בדרך כלל מאכל של בעלי חיים. אבל בסוף הספירה, בחג השבועות, מביאים מנחה מחיטים, שהן אוכל של בני אדם. הדבר מסמל שאנחנו מתקנים ומשפרים את ההתנהגות שלנו לאט לאט, עד שאנחנו מתרוממים ומוכנים לקבלת התורה.
אנחנו סופרים שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, כלומר שבעה שבועות בדיוק. התורה מבקשת שהימים האלו יהיו תְּמִימֹת. כדי שהספירה תהיה שלמה ומלאה, אנחנו מתחילים לספור מיד כשיורד הלילה, כי היום החדש מתחיל תמיד בערב. הימים האלו צריכים להיות שלמים גם במעשים טובים ובהתנהגות טהורה. בזמן שאנחנו סופרים, אנחנו נזכרים שה' הוא זה שמגדל את התבואה שלנו, ומתפללים אליו שהיבול בשדות יצמח בצורה הטובה ביותר.