קרה לכם פעם שהרגשתם שאתם צריכים פשוט לעצור את כל מה שאתם עושים, לקחת נשימה עמוקה ולחשוב על ההתנהגות שלכם? זה בדיוק מה שקורה ביום הראשון של בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. למרות שהתורה לא קוראת ליום הזה במפורש "ראש השנה", מדובר בתחילת עונת הסתיו שבה נברא העולם. התורה בחרה לכתוב את הדברים קצת בסוד וברמז, כדי ללמד אותנו שהעניינים הרוחניים והעמוקים ביותר נכתבים בקיצור.
היום הזה מוגדר כשַׁבָּתוֹן. הכוונה היא לא רק שאסור לעשות בו מלאכה, אלא שיש מצווה מיוחדת ממש לנוח. ביום הזה לא מתאמצים, לא מעבירים דברים כבדים מבית לבית ולא עוסקים במסחר, כדי שנוכל באמת להקדיש את הזמן למנוחה ולמחשבה פנימית עמוקה.
התורה קוראת ליום הזה זִכְרוֹן תְּרוּעָה. אנחנו תוקעים בשופר כדי להמליך עלינו את ה' וכדי שהוא יזכור אותנו לטובה. אם תקשיבו טוב לקול התְּרוּעָה, תשימו לב שהוא נשמע קצת כמו יללה או אנחה. הקול השבור הזה נועד לעורר את הלב שלנו, לעזור לנו לוותר על הגאווה ולרצות לתקן את המעשים שלנו לקראת יום הכיפורים. אבל אל דאגה, הקול השבור של התרועה תמיד עטוף בקול של תקיעה פשוטה וישרה לפניו ולאחריו. זה בא ללמד אותנו שגם כשאנחנו מרגישים קצת שבורים מבפנים, ה' תמיד עוטף אותנו ברחמים שלו.
בסופו של דבר, היום הזה הוא מִקְרָא־קֹדֶשׁ. למרות שזהו יום רציני שבו אנחנו חושבים על המעשים שלנו, זהו יום קדוש שאנחנו צריכים לכבד ולשמוח בו. אנחנו אוכלים מאכלים טעימים ושותים, מתוך ביטחון מלא שה' אוהב אותנו, דן אותנו ברחמים ומזכה אותנו.