נסו לדמיין שאתם קונים שדה גדול כדי לגדל בו עצי פרי וירקות. האם השדה הזה יהיה שלכם לתמיד? בתקופת התנ"ך, כשמישהו היה מוכר את השדה שלו, הוא לא באמת היה מוכר אותו לנצח. התורה מלמדת אותנו שקיימת שנת יובל מיוחדת, שבה כל השדות חוזרים לבעלים המקוריים שלהם. לכן, כשקונים שדה, בעצם קונים את הרשות להשתמש בו ולקבל את היבול שלו רק עד שתגיע שנת היובל.
בגלל שזה המצב, איך מחליטים כמה השדה עולה? התורה מסבירה שאם נשארו הרבה שנים עד לשנת היובל, אז תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ. כלומר, הקונה ישלם מחיר גבוה יותר. הסיבה לכך היא שיש לו המון זמן להשתמש בשדה, לטפח אותו ולבנות בו דברים כמו גדרות. לעומת זאת, אם נשארו רק מעט שנים עד שהשדה חוזר לבעליו, אז תַּמְעִ֖יט מִקְנָתוֹ. המחיר יהיה נמוך יותר, כי הקונה יוכל להשתמש בשדה רק לזמן קצר. בזמן הקצר הזה אפילו אסור לו לשתול גידולים שמעייפים והורסים את האדמה, כי הוא חייב להחזיר אותה בקרוב כשהיא במצב טוב ופורה.
התורה מסכמת את החוק החכם הזה במילים כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ. המשמעות היא שהמוכר לא נותן לכם את האדמה עצמה לתמיד, אלא הוא מוכר לכם את התבואה, שזה אומר את הפירות, הירקות וכל מה שאפשר להרוויח מהשדה במשך השנים שנשארו. כשהכל ברור וידוע מראש, אף אחד לא מרגיש שרימו אותו, וכולם יכולים להחזיר את השדה בשמחה כשמגיעה שנת היובל.