חשבתם פעם איך מחשבים מחיר של שדה גדול, אם יודעים מראש שיום אחד יהיה חובה להחזיר אותו לבעלים המקוריים? בארץ ישראל, כששנת היובל מגיעה, כל השדות חוזרים למי שמכר אותם. לכן, כשאדם קונה שדה, הוא בעצם לא קונה את האדמה לתמיד, אלא רק את הזכות לאסוף את התבואה והפירות שיגדלו בה עד שנת היובל.
התורה מבקשת משני הצדדים להיות ישרים מאוד ולא לרמות אחד את השני במחיר. כדי לדעת כמה לשלם, צריך לחשב במדויק כמה שנים נשארו. התורה משתמשת במילים אַחַר הַיּוֹבֵל, כי אם סופרים כמה שנים עברו אחרי היובל הקודם, קל לדעת בדיוק כמה שנים נשארו עד היובל הבא, ולפי זה קובעים את המחיר. המילה תִּקְנֶה פונה לקונה, והמילה יִמְכָּר פונה למוכר, כדי להזהיר את שניהם: הקונה צריך לשלם מחיר הוגן ולא לנצל את העובדה שהמוכר זקוק לכסף, והמוכר חייב להיות ישר ולא להסתיר מידע מהקונה.
ומה קורה אם המוכר פתאום משיג כסף ורוצה לקנות את השדה שלו בחזרה מיד? המילים בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת מלמדות אותנו כלל חשוב. המילה שְׁנֵי אומרת לנו שחייבים לחכות לפחות שנתיים. המוכר לא יכול לבקש את השדה בחזרה לפני שעברו שתי עונות מלאות של זריעה וקצירה. זה הוגן, כי הקונה השקיע ממרצו ועבד קשה, ומגיע לו ליהנות מהתבואה של השדה. הכלל הזה גם גורם למוכר לחשוב היטב לפני שהוא מוכר את הנחלה היקרה של המשפחה שלו. חשוב לדעת שאלו חייבות להיות שנים שבהן באמת צומחת תבואה, ולכן שנת שמיטה שבה האדמה נחה ולא זורעים בה, לא נספרת בתוך השנתיים האלה.