תארו לעצמכם מצב שבו כל המדינה יוצאת לחופש מיוחד של שנה שלמה, שבה אף אחד לא עובד בשדה וכולם חולקים את האוכל שלהם יחד. נשמע מדהים, נכון? זה בדיוק מה שקורה בשנת השמיטה. ה' פונה אל משה ומשתמש בשתי מילים שונות: דַּבֵּר ולצידה וְאָמַרְתָּ. למה צריך את שתיהן? המילה "דבר" נשמעת קצת קשוחה, כי באמת לא קל לאדם להפסיק פתאום לעבוד ולוותר על כל הפירות שעמל עליהם קשה. אבל המילה "ואמרת" היא רכה ונעימה, והיא מזכירה לנו את הדברים המשמחים שבמצווה: השוויון בין כולם, וההבטחה של ה' שתהיה לנו ברכה ויהיה מספיק אוכל לכולם.
המצווה המיוחדת הזו מתקיימת רק בארץ ישראל. המילים כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ מלמדות אותנו שהיא לא התחילה מיד כשהם נכנסו לארץ. בני ישראל חיכו ארבע עשרה שנים עד שכל משפחה קיבלה את החלקה שלה, ורק כשלכל אחד הייתה אדמה משלו, הוא יכול היה לקיים את המצווה ולעזוב אותה לשנה. ה' אומר להם שהארץ היא מקום אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם. שימו לב שה' לא אומר "נתתי" בעבר, אלא "נותן" בהווה. זה נועד להזכיר לנו שהארץ תמיד שייכת לה', והיא מתנה שאנחנו מקבלים ממנו. לכן חשוב מאוד לתת לאדמה לנוח, ואם חלילה לא נעשה זאת, נצטרך לעזוב את הארץ לזמן מה כדי שהיא תוכל להשלים ולנוח את השנים שהחסרנו ממנה.
בשנת השמיטה האדמה פשוט נחה. המילה וְשָׁבְתָה אומרת שאנחנו עוצרים את העבודה הרגילה כמו זריעה וקצירה. בשנה הזו, הפירות שבשדה שייכים לכולם בשווה, לעשירים, לעניים ואפילו לחיות. הזמן הפנוי שנוצר מאפשר לאנשים לעסוק בתורה ולהתקרב לה'. המנוחה הזו נקראת שַׁבָּת לַה', כי אנחנו לא נותנים לאדמה לנוח רק כדי שהיא תהיה חזקה וטובה יותר לחקלאות. אנחנו עושים זאת כי ה' ציווה עלינו. כשאנחנו סומכים על ה' שידאג לנו לאוכל בשנה הזו ולא סומכים רק על הכוח והעבודה שלנו, אנחנו לומדים להאמין בו באמת.