יצא לכם פעם לחשוב מה אכלו החקלאים בשנת השמיטה, כשאסור היה להם לעבוד בשדה שנה שלמה? הרי אחרי חמש שנים של עבודה רצופה, האדמה כבר עייפה וחלשה. בדיוק בשביל זה ה' מבטיח נס מיוחד. בשנה השישית, רגע לפני השמיטה, ה' נותן ברכה עצומה בתבואה, כדי להראות לנו שהאוכל שאנו אוכלים לא תלוי רק בטבע, אלא בהשגחה שלו. המילה וְעָשָׂת פירושה שהאדמה תעשה ותייצר את התבואה, וזו פשוט דרך קצרה ונוחה יותר להגיד את המילה "ועשתה".
הברכה המיוחדת של ה' לא אומרת בהכרח שיצמחו הרים של ירקות ופירות, אלא שהאוכל עצמו יהיה כל כך משביע, עד שמעט ממנו יספיק להמון אנשים, ואפילו יישארו מספיק זרעים כדי לזרוע את השדה מחדש בעתיד. הברכה הזו תספיק לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים, כלומר היא תאכיל את החקלאים בסוף השנה השישית, לאורך כל השנה השביעית שבה לא עובדים, וגם בתחילת השנה השמינית, עד שהתבואה החדשה תספיק לגדול ויהיה אפשר לקצור אותה. הנס הזה מרגיע את החקלאים ומזכיר להם שמי שמקשיב לה' יכול להיות רגוע, כי ה' תמיד ידאג לו.