ויקרא, פרק כ״ה, פסוק ל״ג

נסו לדמיין מצב שבו משפחה נאלצת למכור את הבית שלה בגלל קושי כלכלי, אבל היא יודעת שביום מן הימים הבית יחזור אליה בוודאות. לשבט לוי היה מעמד מיוחד בארץ ישראל. בניגוד לשאר השבטים שקיבלו שדות וכרמים, הלויים קיבלו רק ערי מגורים. בגלל שאין להם שדות, התורה קבעה חוקים מיוחדים שיגנו על הבתים שלהם, כדי שלעולם לא יישארו בלי נחלה משלהם. כשהתורה אומרת וַאֲשֶׁר יִגְאַל, היא מתכוונת למצב שבו אדם משבט לוי קונה בית מלוי אחר. אפילו שהקונה הוא מאותו השבט, החוק המיוחד עדיין פועל והנחלה לא יוצאת מידי המוכר לתמיד. התורה ממשיכה וקובעת וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל. המשמעות היא שאם לוי מכר את ביתו, הבית יחזור אליו בחינם כשתגיע שנת היובל. אצל שאר בני ישראל, בית שנמכר בעיר מוקפת חומה נשאר אצל הקונה לתמיד אם לא פדו אותו בשנה הראשונה, אבל אצל הלויים הדין שונה. עם זאת, המילה מִמְכַּר באה ללמד אותנו שאם הקונה השביח ופיתח את הבית בזמן שהיה אצלו, הלוי שמקבל את הנכס בחזרה צריך לשלם לו על השיפורים הללו. הסיבה ליחס המיוחד הזה מוסברת בסוף: כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם. מכיוון שאין ללויים שדות חקלאיים, הבתים שלהם נחשבים מבחינה משפטית כמו השדות של שאר השבטים. החוק הזה נועד להגן על כל אדם משבט לוי שירד מנכסיו, ולהבטיח שהנחלה הפרטית שלו תמיד תישאר שלו.