תארו לעצמכם שאתם חוזרים הביתה אחרי מסע ארוך מאוד, ויודעים שמחכה לכם שם כל מה שאתם הכי אוהבים. כך בדיוק ירגישו בני ישראל כשיחזרו מהגלות לארץ ישראל. הם יתקבצו המונים המונים מכל הארצות וּבָאוּ ישר אל הר ציון, למקום שבו ייבנה בית המקדש. מרוב התרגשות ותשוקה להגיע אל הטוב שה' מכין להם, הם ימשכו וירוצו יחד במהירות. התנועה שלהם תיראה ממש כמו מים שזורמים יחד בתוך נהר, ולכן נאמר עליהם וְנָהֲרוּ.
כשהם יגיעו, הם יקבלו שפע גדול, גם ברוחניות וגם בגשמיות. הם יזכו להצלחה רבה ולשפע של אוכל, כמו תִּירֹשׁ, שהוא יין או ענבים, ויִצְהָר, שזהו שמן. בגלל כל השפע והטוב הזה, מובטח להם שוְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה. ממש כמו שגן ירק שמקבל הרבה מים באופן קבוע הוא תמיד ירוק, שבע ופורח, כך גם הנפש שלהם תהיה שבעה ומלאה מהטוב של ה'.
כתוצאה מהחיים הטובים והשלמים האלו, הם וְלֹא־יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד. המילה לְדַאֲבָה מתארת צער, עצב ודאגה. בזכות כל ההצלחה שתהיה להם, בני ישראל כבר לא ירגישו את העצב והחוסר שהיו להם בעבר, וכל הצער שלהם יהפוך לשמחה גדולה ושלמה.