חשבתם פעם איך אנשים בעבר הרחוק ידעו למצוא את הדרך חזרה הביתה ממסע ארוך? הם פשוט היו משאירים לעצמם סימנים לאורך המסלול. בדיוק על זה מדבר ה' עם עם ישראל כשהם נאלצים לעזוב את הארץ לתקופה מסוימת. ה' מרגיע אותם, נותן להם נחמה ומבטיח שהעזיבה הזו היא רק זמנית ושהם בוודאות יחזרו הביתה.
ה' מבקש מהם לסמן את הדרך חזרה כדי שיהיה להם קל לשוב. בהתחלה הוא אומר להם להקים צִיֻּנִים, שהם סימנים בולטים כמו ערימות של אבנים. לאחר מכן הוא מבקש לשים תַּמְרוּרִים, שהם עצי תמר קטנים שנוטעים בצדי הדרך. לאט לאט הדרך הופכת למסודרת יותר, עד ששמים לב לַמְסִלָּה, שהיא ממש דרך נוחה וסלולה באבנים. כל זה בא להראות עד כמה הדרך חזרה לארץ ישראל מוכנה ומחכה להם.
ה' גם מבקש מהם שִׁתִי לִבֵּךְ, כלומר, גם אם אין סימנים אמיתיים בשטח, תזכרו את הדרך תמיד בלב. הכוונה היא גם לזכור את המעשים הטובים של האבות שלנו וללכת בדרכם.
יש כאן גם סוד מרגש מאוד. במילים דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ, המילה השנייה כתובה בספר התורה כאילו ה' אומר "אני הלכתי", למרות שאנחנו קוראים אותה בתור "את הלכת". למה? כדי לגלות לנו שבכל מקום שבו עם ישראל הולך וקשה לו, ה' הולך יחד איתו ומשתתף בצערו.
בסוף, ה' פונה לעם ישראל בשם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. זהו כינוי של חיבה ואהבה עמוקה, כמו אהבה של חתן לכלה. ה' קורא לעם האהוב שלו לחזור בשמחה בדיוק לאותן ערים שעזבו, שעומדות ומחכות רק להם.