חשבתם פעם מה קורה כשמנסים להזהיר אנשים מסכנה, ובמקום להקשיב הם דווקא כועסים עליכם? זה בדיוק מה שקרה לירמיהו הנביא. ירושלים הייתה במצב קשה מאוד ומוקפת באויבים. שרי העיר נלחמו בכל הכוח כדי להגן עליה, אבל ירמיהו אמר להם שהדרך היחידה להינצל היא דווקא להיכנע.
השרים חשבו שירמיהו פועל נגדם ומסכן את העיר. הם פנו למלך צדקיהו, שקודם לכן ריחם על ירמיהו והקל בתנאי המאסר שלו, ודרשו ממנו לבטל את הרחמים ולהעניש את ירמיהו בעונש החמור מכל. הם אמרו למלך: יוּמַת נָא אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה.
הטענה המרכזית שלהם הייתה כִּי עַל־כֵּן הוּא־מְרַפֵּא. המילה מְרַפֵּא כאן לא קשורה לרפואה, אלא למילה חולשה ורפיון. השרים טענו שירמיהו פשוט מחליש את האומץ של החיילים וגורם להם להתייאש מהניצחון. החולשה הזו לא נשארה רק אצל הצבא, אלא עברה אל כָל־הָעָם, כלומר גם לאזרחים הרגילים שלא נלחמים, וכל זה קרה רק בגלל לְדַבֵּר – עצם הדיבורים והנבואות שלו גרמו לפחד ולחולשה.
השרים היו בטוחים שירמיהו לא באמת דואג להם, ואמרו: כִּי הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם־לְרָעָה. ירמיהו אמנם ניסה להציל את החיים שלהם כדי שלא ייפגעו, אבל השרים חשבו שיש לו כוונה רעה ושהוא רוצה שהם יפסידו. אולי תשאלו את עצמכם: למה הם האשימו אותו, הרי הוא רק העביר את המסר של ה׳? השרים טענו שאם ירמיהו באמת היה אוהב את העם ורוצה בטובתם, הוא היה מתפלל עליהם ומבקש לבטל את הגזרה. בגלל שהוא בחר להתחיל את הנבואות שלו בתיאורים קשים, הם חשבו שהוא פשוט שמח לאידם ולא באמת רוצה לעזור.